למה רשות שוק ההון טועה בכל תחום הפנסיה

כשהרגולטור שוכח את תפקידו – הציבור משלם את המחיר!

בשנים האחרונות רשות שוק ההון, ביטוח וחיסכון מתהדרת בהובלת רפורמות שמטרתן “להגן על הציבור החוסך”. בפועל, במבט מפוכח על שוק הפנסיה, מתגלה תמונה אחרת לגמרי: הרשות מקדמת מודלים נוקשים שמגבילים את התחרות, מתעקשת להכתיב לציבור מה טוב עבורו, ובמקביל – מתנהלת ברשלנות מבהילה כשזה מגיע לפיקוח אמיתי על הגופים שמנהלים את כספנו.

הכשל כפול: מצד אחד, התערבות אגרסיבית בשוק החופשי שמדכאת חדשנות ויוזמה; מצד שני, עיניים עצומות מול כשלים חמורים כמו ההונאה שהתגלתה בקופות הגמל של סלייס.

קרנות ברירת המחדל – תחרות מדומה, שליטה אמיתית

המהלך להקמת קרנות ברירת מחדל התחיל עם כוונות טובות: לאפשר לחוסכים שלא בחרו קרן פנסיה ליהנות מדמי ניהול מוזלים, באמצעות מכרזים תחרותיים. בפועל, הרשות יצרה שוק מוטה, שבו רק ארבע קרנות שנבחרו במכרז זוכות לזרם אוטומטי של לקוחות – בלי שהן צריכות להתאמץ במיוחד כדי לשכנע אותם.

המדינה הפכה את עצמה ל”שדכן הפנסיוני הלאומי”, בוחרת את הקרנות עבור הציבור ומציגה אותן כ”נבחרות” – כאילו שאר הקרנות אינן ראויות. החוסכים הופכים ללקוחות שבויים, הקרנות האחרות מודרות מהשוק, והתוצאה היא בדיוק ההפך מתחרות: קיבוע של מונופול חדש – רק הפעם בגיבוי רגולטורי.

הציבור אולי נהנה מדמי ניהול נמוכים, אבל מה עם איכות השירות? מה עם ניהול השקעות איכותי? ומה עם חוסכים שמבקשים התאמה אישית? הרשות סגרה את הדלת בפני האפשרויות הללו.

פרשת סלייס – איפה הייתם כשזה קרה?

לאורך שנים ניהלה חברת סלייס (Slice) קופות גמל קטנות וממוקדות – לרוב קופות “מנוהלות אישית” עבור לקוחות עם העדפות השקעה ייחודיות. רק שבתחילת 2024 התפוצצה פרשה חמורה: התברר כי החברה ניהלה כספי לקוחות באופן בעייתי, תוך הסתרת מידע, ניפוח תשואות ותיעוד לקוי של עסקאות.

ומה עשתה רשות שוק ההון כל השנים הללו? כלום. לא התריעה. לא זיהתה. לא בלמה.

למרות שהרשות מחזיקה במערכות מידע מתקדמות, דורשת דיווחים חודשיים מהגופים המוסדיים ומחזיקה מחלקות שלמות לפיקוח ובקרה – היא לא זיהתה שהולכת ונבנית קופה של הונאה, מתחת לאפה.

כאשר הפרשה נחשפה, הרשות מיהרה לגנות ולהתנער, אבל הציבור נשאר עם תחושת ריקנות: אם הרגולטור לא מזהה הונאה מתמשכת, איזה ערך יש לפיקוח הזה?

שני כשלים – שורש אחד

המשותף בין ההתנהלות של רשות שוק ההון בפרשת סלייס לבין אובססיית השליטה בקרנות ברירת המחדל הוא חוסר אמון עמוק בציבור:

• כשמדובר בקרנות פנסיה – הרשות לא סומכת על החוסך שיבחר נכון, ולכן בוחרת עבורו.

• כשמדובר בגופים מוסדיים – היא סומכת עליהם יותר מדי, ולכן לא בודקת לעומק.

האבסורד זועק לשמיים: רגולציה במקום הלא נכון, ואפס אכיפה במקום שבו באמת צריך אותה.

הגיע הזמן לשנות גישה

רשות שוק ההון צריכה לזכור שתפקידה הוא לא לנהל את השוק – אלא לאפשר לו לפעול בתנאים של שקיפות, תחרות הוגנת ואכיפה אמיתית.

• במקום לקבוע מראש מי ראוי לנהל את כספי הציבור – יש לאפשר לכל קרן להתחרות על בסיס איכות, ביצועים ושירות.

• במקום לשווק מודלים רגולטוריים כאילו הם תחליף לבחירה מושכלת – יש להשקיע בהנגשת מידע ובחינוך פיננסי.

• ובעיקר – יש להחזיר את הפיקוח למקומו הטבעי: בקרה הדוקה על פעילות כספית, מניעת הונאות והגנה אקטיבית על הציבור, לא רק במסמכים יפים.

סיכום

רשות שוק ההון טועה, שוב ושוב, כשמדובר בפנסיה. היא מתערבת יתר על המידה היכן שלא צריך – ומפספסת את מה שבאמת חשוב. היא מדכאת תחרות תחת כותרת של הגנה על החוסך – ומתעלמת מהונאות שעלולות לפגוע בו באמת.

אם לא תשתנה הגישה מן היסוד – הציבור ימשיך לשלם את המחיר, בדמות פנסיה פחות טובה, בחירות מוגבלות, וחוסר אמון במי שאמור היה להגן עליו