מבנה הפיקוח הפיננסי בישראל - נכון לעכשיו… חלק ב

תקציר:

1. בישראל קיימים שלושה מפקחים פיננסיים: הפיקוח על הבנקים, רשות ניירות ערך ורשות שוק ההון, ביטוח וחיסכון

2. המבנה הפיקוח בישראל, נכון לעכשיו, הוא של פיקוח פונקציונלי - כל אחד מהמפקחים מפקח על גופים פיננסיים אחרים

3. לכל גוף פיננסי יש סיכונים אחרים, המצריכים פיקוח שונה ומותאם עבורו, ולכן גם לכל אחד יש מפקח פיננסי משלו

בפוסט הקודם בנושא סקרנו מבנים פיקוחיים פיננסיים אפשריים, ועמדנו על היתרונות והחסרונות של כל אחד מהם. הפעם, נסקור את המבנה הקיים בישראל (נכון לעכשיו…).

נהוג להגיד שבישראל יש 3 מפקחים פיננסיים: הפיקוח על הבנקים, רשות ניירות ערך ורשות שוק ההון, ביטוח וחיסכון. יש כאלה שגם מכניסים את רשות התחרות (לשעבר, ההגבלים העסקיים) לתוך העניין, אבל למעשה מדובר במפקח שעוסק הן בצד הפיננסי והן בצד הריאלי, ולכן הוא לא חלק מהמבנה עליו נדבר (בהערת אגב, בעבר היה נהוג לקיים מפגש רגולטורים פיננסיים כדי לדון בנושאים רוחביים, כאשר כל הארבעה היו נפגשים ביחד).

מאז קום המדינה ועד היום המבנה הפיקוחי בישראל הוא פונקציונלי - יש הפרדה בין המפקחים לפי מגזרי פעילות, כאשר כל אחד מתמקצע בתחומו. הפיקוח על הבנקים הוא אגף מתוך בנק ישראל והוא מפקח על תאגידים בנקאיים, רשות ניירות ערך היא גוף עצמאי סטטוטורי המפקחת על קרנות נאמנות, מנהלי תיקים, הבורסה וכו׳ (לעניינו לא נתייחס לפיקוח שלה על גופים ציבוריים) ורשות שוק ההון, ביטוח וחיסכון המהווה רשות עצמאית השייכת למשרד האוצר (בדומה לרשות המיסים) המפקחת על חברות ביטוח, קרנות פנסיה, קופות גמל, נותני אשראי ועוד. עד נובמבר 2016 רשות שוק ההון הייתה אגף מתוך משרד האוצר, אולם אז הוחלט להוציא אותה החוצה ולהפוך לרשות עצמאית, וזאת כחלק ממהלך נרחב של ועדת שטרום.

מה ההבדל בין כל הגופים הפיננסיים המוזכרים? ולמה כל אחד הוא מגזר שונה המצריך מפקח שונה? לכאורה, כולם מנהלים כספים של הציבור (OPM - other people money) ועל פניו נראה שהם אותו הדבר, אולם לכל גוף יש סיכון שונה. הבנקים מקבלים מאיתנו כסף, ונותנים אוותו אותו כאשראי צרכני (הלוואות רגילות או משכנתאות) או כאשראי עסקי, ולכן המקורות הכספיים של הבנקים נזילים מצד אחד (אנחנו יכולים לקרוא לכסף בכל רגע נתון) והשימושים הכספיים שלהם אינם נזילים מצד שני (אשראי שניתן כמשכנתא ל- 20 שנה או לחברה עסקית אינה ניתנת להחזר מיידי). זאת אומרת שהסיכון המרכזי של הבנקים הוא נזילות, או תופעה של run on the bank. קרנות נאמנות או מנהלי תיקים מקבלים מאיתנו כספים להשקעה הניתנים למימוש בכל עת (מקורות נזילים) ומשקיעים אותו בנכסים שגם ניתנים למימוש בכל עת (שימושים נזילים), ולכן הסיכון העיקרי שלהם הוא שהם מנהלים כסף של אחרים והדבר הכי חשוב הוא השקיפות והגילוי הנאות. אצל חברות ביטוח וקרנות פנסיה המצב שונה - אנחנו נותנים להם כספים בשביל פנסיה (מקורות לא נזילים כי אנחנו לא יכולים לקרוא לכספים בכל רגע נתון) והם משקיעים אותו בנכסים נזילים ולא נזילים. ולכן הסיכון העיקרי אצל הגופים האלה הוא כושר הפירעון שלהם. משמע, צריך לוודא שהגופים יהיו סולבנטיים (בעלי כושר פירעון) גם בעוד 20 שנים או יותר, כאשר ארצה לממש את כספי הפנסיה שלי.

בגלל שלכל גוף יש סיכון שונה, הוא מצריך פיקוח שונה ולכן לכל אחד יש מפקח אחר, המתמקצע בתחומו. זה אומר גם שההנחיות של כל מפקח צריכות להיות שונות. לדוגמה, ניהול הסיכונים בבנקים בהגדרה חייבים להיות שונים מאלה של מנהל תיקים או של קרן פנסיה, וכמובן גם הממשל התאגידי חייב להיות שונה, ההתנהלות מול הלקוח וכו׳.